נצרת. לא מה שחשבתם. לא מה שתכננתי.

דוגמנים ליום אחד ה-16 במספר בנצרת היה מאוד מיוחד עבורי. כי הפעם באתי על תקן הדוגמן.

דייויד פיצה החליף אותי כצלם אווירה. מיה כהן החליפה אותו כצלמת וידאו ועדי שולמן באה לנהל את כל היום הזה.
הכל כדי שאוכל להתמסר לחוויה הזאת של "דוגמנים ליום אחד" – פרוייקט שהוא הבייבי שלי – אבל הפעם מהצד השני של העדשה.

ואני מת על נצרת. טיילתי בה כל כך הרבה פעמים. חשבתי שזאת תהיה הזמדנות נהדרת לחשוף את נצרת כיעד כל כך מדהים בתיירות הפנים הישראלית. איחדתי כוחות עם רינת בין (שעוסקת בשיווק תיירות פנים בישראל – אסטרטגית ודיגיטל) ומייצגת כמה וכמה תיירנים בנצרת, ויחד ארגנו יום מושלם!

כמה מושלם היה? שבוע שעבר הזמנתי שם חדר כדי להמשיך לטייל ולגלות את את המקום הזה שוב.

ואז… התחיל המצב המחורבן הזה וכאשר חלק מהמהומות הגיעו לשם, ונאלצתי לבטל את ההזמנה.

אז לפני שבאמת אסקור את החוויה שעברתי, אציין שאני מחכה שהכל יירגע.
אני מתכנן לחזור לטייל שם.
מיעוט מופרע לא צריך לעצור אותנו מלגלות עיר שיש לה כל כך הרבה מה להציע.
יפה שם. טעים שם. האנשים שפגשנו היו מקסימים, יצירתיים, ומאירי פנים.

אז מה היה לנו?

שמונה צלמים. שמונה דוגמנים. צלמת וידאו אחת. צלם אווירה. וניהול בפעול של כל היום הזה על ידי שתי גיבורות.

היה יום מושלם. ואולי זה בגלל שהפעם עברתי אותו כדוגמן, הוא ללא ספק היה אחד המיוחדים.

התחלנו במלון גולדן קראון הר הקפיצה נצרת. מעט על המקום. הוא לא בתוך העיר העתיקה עצמה, אבל חולש על נוף מהמם של כל האזור. מלון מפנק שהיווה תפאורה מושלמת להתחלת היום. זה מלון מפואר, מפנק ואם אתם מחפשים מקום כזה בקרבת נצרת לשילוב של פינוק וטיול אותנטי, זה המקום.

לאחר ארוחת בוקר קלילה ערכנו במקום שני סבבי צילום.

את הסבב הראשון ערכתי עם גלית רוזן. צלמת חיפאית סופר מוכשרת.
סיפרתי לה שאני ממש מתגעגע לנסיעות לחול – לבוש חליפה ומתנייד עם מזוודה, ומייד התחלנו לשחזר את לוק נסיעות העבודה שלי.

פה המקום להזכיר כמה גופים מסחריים שעזרו לי עם כמה אביזרים ליום הצילומים הזה:
– את החליפות תרם גולן קריאו שבימים אלו ממש מרים את Kario, ליין חליפות גברים בעיצוב איטלקי עם הטאץ' המיוחד שלו.
– המזוודה של הימליה. מזווודה שמתאימה לי בול לנסיעות העבודה הקצרות הרגילות שלי (טרולי מנהלים שמתאים לעליה למטוס).
– והצמיד שמעטר לי את היד הוא של חברת לגמי, שמעבר לסיפור הנוגע ללב שעומד מאחורי המותג הוא יפייפה בצורה פשוטה וגברית. בול אני.

גלית ואני התרוצצנו לא מעט במלון וגם שגענו את הברמן במקום לכמה צילומים שהם כל כך אני.

הצלמת השניה שצילמה אותי היא אנה גרוזמן. אנה נכנסה לנבחרת הצלמים הישר מהמקום הראשון בסטנדביי (כי משהי חסרת מזל ביטלה).
בסבב ההכרות ציינתי שבדרך כלל מי שבאה מהסטנדביי הכי הכי מפתיעה. ראיתי את אגלי הזיעה על מצחה של אנה. אבל מה אומר, היא עמדה באתגר בצורה שעלתה על כל הציפיות. עפתי על התמונות שלה.

היה קצת משעשע לרוץ ברחבי המלון עם אקדח (הדמה) שלי ולהרגיע את המאבטח. אבל התמונות יצאו פשוט נהדר.

הסבב הראשון של אנה היה בכלל עם לילך הניג, ואני (פורע חוק שכמוני) השתחלתי באמצע. מה לעשות. הפסנתר קרץ לי.

לאחר שני סבבי הצילום במלון עברנו לעיר העתיקה ושם שוטטנו בכמה סמטאות שפשוט בוער לי לחזור אליהם כתייר ולא כאחד שכל הזמן מתעסק איך להצטלם ומה אני לובש.

עצרנו בקפה אבו סאלם. מדובר בבית קפה שקיים כבר מעל 110 שנה. הכל נראה כל כך אותנטי, ומעוצב בטוב טעם. את ריח תה הקינמון הרחנו כבר 500 מטר טרם הגעתנו למקום.
וכאן גם היה האות שלי קצת להשתגע.
חליפה – OUT. גלביה – IN. כי מה מתאים יותר בבית קפה אסלי מגלביה?

הצלם שלי לסבב הזה היה אלון שטרן. אחד הצלמים שאתם פשוט חייבים להכיר. חיוך שלא יורד מהפנים, יצירתיות שלא נגמר (חלק מהרעיונות לגמרי שלו), ופריימים שפשוט נמסתי מהם.

 

מבית הקפה עברנו לסמטה עם שמונה גלריות שונות. כל גלריה עוסקת בתחום אחר. אחת באומנות, אחת בבדים, אחת בעבודת יד.

עברתי למראה קצת יותר קז'ואל אלגנט עם ג'ינס וטי שירט שלי מהבית, ג'קט של Kario וצלמת אחת – מיקי פורת – משוגעת לא פחות ממני, שבין פריים לפריים גנבה לי כמה לגימות מכוסית הויסקי שלי.

משם הגענו למתחם פאוזי עאזר. המתחם שוכן במרכז העיר העתיקה בנצרת במבנה אבן ההסטורי מהמאה ה-19 של משפחת עזאר. ההוסטל מציע חדרים משותפים ופרטיים באוירה ייחודית למטיילים ומטיילות מכל העולם. ממש באמצע העיר העתיקה, מקום מעולה ללילה משולב בטיול בעיר העתיקה.

הצלמת שלי לסבב הזה הייתה יעל פרנק. אנחנו עדיין מנסים להבין מי רדף אחרי מי בסבב הזה. יש מצב שהיא זאת ששגררה אותי מחדר לחדר כדי שנצלם את הפריימים המהממים הבאים. לפחות היא נתנה לי הזדמנות להחליף לחליפה השניה של Kario. מה אתם אומרים? הולם אותי חום?

וגם פה החלטתי להפריע לזוג דוגמנית-צלמת ונדחפתי לאמצע הפריים של אירה גרמיצקי, סתם כי אני יכול.

בדרכנו לארוחת הצהריים עברנו בכל מיני סמטאות. האופנוע הזה ממש קרץ לי לצילומים.
התמונה מימין צולמה ע"י דייויד פיצ'ה. התמונה משמאל צולמה ע"י בת אל מלכה, הצלמת הבאה שלי בסבב.

בכלל. הסבב עם בת אל נראה לפרקים כמו פרק בפאודה.
המדריך המקומי סוהייל זועבי (ה-בחור שאתם צריכים להתקשר אליו בפעם הבאה שאתם בנצרת לליווי סיור רגלי!) זיהה את הפוטנציאל וכאדם שנושא מפתחות לכל בניין שם, הכניס אותנו לבית נטוש לכמה צילומים.

ועל הדרך בת אל תפסה אותי ואת ליטל ליכט בנסיונות להפוך את הסצנה ליותר ג'יימס בונד מאשר פאודה. מה אותם אומרים. הצלחנו?

המשכנו בסמטאות ועברנו לשני סבבי הצילום האחרונים. הצלם הבא שלי היה איתי דובנוב. היה זה סבב קצר כי קצת התבלבלנו בלוחות הזמנים (טוב, נו, היה חם) וקצת עניינים לוגיסטיים אחרים (קשה להצטלם לאחר ארוחת צהריים) ועדיין, הצלחנו להוציא כמה פריימים מוצלחים מאוד.

הסבב האחרון, השמיני במספר, בדרך כלל הוא הקשה ביותר. ירידת לחץ. עייפות. מחסור בזמן. שי הניה ואני פשוט ניצלנו את זה למשחקים בסמטאות. מת על צלמים זורמים על השטויות שלי.

ועל הדרך תפסתי את מיכל אופמן לעוד סדרה של צילומי 007.

אז איך מסכמים יום כזה?

נצרת מהממת. אני לגמרי מתכנן לחזור אליה בקרוב כדי לחוות אותה שוב דרך הסמטאות ולהראות שקומץ משוגעים לא משנה פה את הלך הרוח.

תודה שוב לנותני החסות ליום המטורף הזה.

תודה לכל מי שצילם מסביב. ככה זה מאחורי הקלעים מתמונה של דייויד, צלם האווירה שלנו.

נהנתי מאוד לעבור את החוויה הזאת פעם אחת מהצד השני. למדתי ממנה המון. דווקא כצלם. איך להתכונן לאתגר צילומי כזה. לוגיסטיקה נדרשת (החל מהתאמת האאוטפיטים ועד לוגיסטיקה פשוטה כמו מגבת צמודה לניגוב הזיעה). למדתי מכל הצלמות והצלמים לגבי הדיאלוג בין הצלם והמצולם.

והבנתי למה כולם עפים על הפרוייקט זה. בסופו של יום? זה כיף ומייצר יופי של חיבורים.

רגע!!!! מיה כהן הכינה סרט מטורף. לא תצפו?